אילמות סלקטיבית

המצוקה השקטה

בבית הוא הילד הכי רועש, מצחיק וורבלי בעולם. ואז אתם מגיעים לגן ורואים ילד אחר: קפוא, נמנע מקשר עין, מתקשר רק בהנהונים או בהצבעה.
הלב נשבר לראות אותו רוצה לשחק אבל לא מצליח לבקש, או יושב שעות בלי לבקש ללכת לשירותים כי הוא מפחד לפנות לגננת. התסכול הגדול הוא הפער בין "הילד של הבית" ל"ילד של הגן".

למה המילים נתקעות?

השורש של אילמות סלקטיבית הוא חרדה, לא בעיית שפה. הילד חושש שעצם השמעת הקול תחשוף אותו לשיפוטיות. ככל שהסביבה לוחצת יותר ("נו, תגיד שלום!"), החרדה עולה והשתיקה מתקבעת.
הטיפול מתמקד בהורדת הלחץ סביב הדיבור ובניית "גשרים" קטנים ועדינים של תקשורת (תחילה לא מילולית, אחר כך לחישות, ולבסוף קול רגיל) במקום בטוח ומכיל.

שאלות נפוצות על אילמות סלקטיבית

האם זה נובע מטראומה?

ברוב המוחלט של המקרים – לא. אילמות סלקטיבית נובעת לרוב מרקע גנטי של חרדה ורגישות יתר, ולאו דווקא מאירוע טראומטי ספציפי בעבר.

מה קורה בטיפול אם הוא לא מדבר?

זאת השאלה הכי נפוצה! אני לא מצפה מהילד לדבר איתי בהתחלה. אנחנו משחקים, יוצרים קשר ללא מילים, בונים אמון. כשהוא מרגיש שאני לא "דורשת" ממנו לדבר, החרדה יורדת, ולרוב המילים מתחילות לצאת באופן טבעי (לפעמים דרך משחק עם בובות או לחישה להורה).