את מגיעה לאסוף אותו מהגן. הגננת מספרת איזה ילד מקסים הוא היה היום, איך הוא שיחק יפה, שיתף והקשיב להנחיות. את מחייכת בגאווה. אבל רגע אחרי שאתם נכנסים הביתה, ולפעמים אפילו כבר בדרך לאוטו, הכל מתפרק. בכי על הצבע של הכוס, צרחות על כך שהנעליים לא יורדות מספיק מהר, וזעם שנראה שאין לו שום פרופורציה. את מוצאת את עצמך מותשת ושואלת: 'למה דווקא איתי זה קורה? מה אני עושה לא בסדר?'.
קודם כל, חשוב שתדעי שאת לא עושה שום דבר לא בסדר. למעשה, ההפך הוא הנכון. התופעה שאת חווה נקראת קריסת איפוק, והיא מתרחשת בדיוק בגלל שאת המקום הבטוח שלו.
לאורך כל היום בגן, מערכת העצבים של הילד שלך עובדת שעות נוספות. הוא צריך להתאים את עצמו לחוקים, לוותר על צעצועים, להתמודד עם רעש, לחלוק תשומת לב עם ילדים אחרים ולעמוד בדרישות של אנשי הצוות. הוא משקיע אנרגיה עצומה בלהחזיק את עצמו יחד. כשהוא סוף סוף פוגש אותך, המערכת מזהה שמבחינתה הושג חוף מבטחים. הוא יכול לשחרר. כל המתח שהצטבר לאורך היום יוצא החוצה בבת אחת, ובצורה שהיא לעיתים הכי פחות נעימה לך.
הילד שלך לא בודק גבולות כדי לעשות לך חיים קשים, והוא בהחלט לא זקוק לתיקון. ההתנהגות שאת רואה היא דרך אינסטינקטיבית לחלוטין של הגוף שלו לפרוק את עומס ההסתגלות של היום.
מה אפשר לעשות ברגעים האלו? הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא הנוכחות העקבית שלך. בזמן סערה כזו, הילד זקוק לוויסות משותף, כלומר, להישען על הרוגע והביטחון שאת משדרת. לפני שאת מנסה להציב גבול נוקשה או להסביר לו למה ההתנהגות שלו לא מתאימה, נסי קודם כל לתת תוקף למצוקה. משפטים כמו 'אני רואה שממש קשה לך עכשיו' או 'זה מתסכל שהצעצוע נפל', עוזרים לו להרגיש שרואים אותו. מתוך החיבור הזה, והידיעה שאת מכילה אותו גם כשהוא בגרסה הפחות מוחזקת שלו, המערכת העצבית שלו תוכל לחזור בהדרגה לאיזון שקט.