קריסת איפוק | מילון רגשות | ימית פרנטה רואס

קריסת איפוק (Restraint Collapse) היא תופעה נפוצה שבה ילד מתנהג למופת לאורך היום במסגרת החינוכית (גן או בית ספר), אך עם חזרתו הביתה הוא "מתפרק" רגשית – באמצעות בכי, צעקות, התקפי זעם או התנהגות רגרסיבית. זהו סימן לכך שהילד השקיע אנרגיה עצומה ב"להחזיק את עצמו" בחוץ, והבית הוא המרחב הבטוח שלו לשחרר את הלחץ.

איך זה מרגיש בבית?

אתם אוספים אותו מהגן, הגננת אומרת "הוא היה מקסים!", אבל דקה אחרי שנכנסתם הביתה (או אפילו כבר באוטו) – הגיהנום משתחרר. כל דבר קטן מקפיץ אותו: הגרב לא נוחה, האוכל לא טעים, או סתם "לא בא לי". אתם מרגישים מבולבלים – איך אותו ילד שהיה מלאך לפני רגע, הפך פתאום כל כך קשה? התחושה היא של כפיות טובה או חוסר אונים מול ה"פיצול" הזה.

למה זה קורה? / ההסבר המקצועי

דמיינו שאתם מחזיקים כדור ים מתחת למים במשך 6 שעות. זה דורש המון כוח פיזי ומנטלי. ברגע שתעזבו את היד – הכדור יקפוץ למעלה בעוצמה וייצור "שפריץ" גדול.

כך בדיוק מרגיש הילד שלכם. כדי להיות "ילד טוב" במסגרת, הוא מפעיל את ה-Prefrontal Cortex (המוח החושב) שלו שעות נוספות: הוא יושב בשקט, חולק צעצועים, מקשיב להוראות ומווסת את הדחפים שלו. כשהוא מגיע אליכם, הדמויות הכי בטוחות בחייו, המוח שלו מאותת: "אפשר לשחרר". הבכי והצעקות הם לא התנהגות רעה, הם פריקת מתח (Discharge) הכרחית של מערכת העצבים. בחורף זה מוקצן כי ימי הלימודים ארוכים יותר והחושך המוקדם משפיע על מצב הרוח והאנרגיה (SAD – Seasonal Affective Disorder).

💡 3 טיפים: איך צולחים את אחר הצהריים?

חיבור לפני תיקון (Connection Before Correction): אל תתנפלו עם שאלות "איך היה?" או הוראות "לך תתקלח". תנו חיבוק שקט, הציעו משהו לאכול/לשתות. הגוף צריך הזנה וביטחון לפני מילים.
צרו "טקס מעבר": אפשרו 15-20 דקות של "זמן בהייה" או משחק חופשי ללא דרישות מיד כשמגיעים. אל תצפו למעבר מיידי מ"נוהל בית ספר" ל"נוהל בית".
שפתו את הרגש: במקום לכעוס על ההתפרצות, אמרו: "וואו, החזקת כל כך חזק בגן, ועכשיו הכל יוצא. אני פה איתך עד שהגל הזה יעבור". זה נותן לילד תוקף לחוויה שלו.

שאלות נפוצות על קריסת איפוק

האם זה אומר שהילד שלי מפונק?

ממש לא. להפך, זה סימן שיש לו יכולות וויסות גבוהות בחוץ, ושיש לו התקשרות בטוחה איתכם – הוא מרגיש מספיק בטוח "להתפרק" רק לידכם.

האם צריך להעניש על ההתנהגות הזו?

ענישה ברגע של הצפה רגשית לא מלמדת כלום ומגבירה את המצוקה. עדיף להכיל את הסערה, ורק כשהרוחות נרגעות ("המוח החושב" חוזר לעבוד) לדבר על דרכים טובות יותר לפרוק כעס.